נבו בן ארבע וחצי, וראשו מלא בדמיונות. יושב בכסא המוגבה מאחור, הוא מסתכל החוצה: שלטי הפרסומת מלאים דינוזאורים. מעל הכניסה לסניף של דואר הוא מזהה את הצבי כדינוזאור. מלים כמו "פטרודקטיל", "סטגוזאורוס", "טריצרטופס" מתגלגלות על לשונו בטבעיות. נבו יודע שהדינוזאורים נכחדו ואינם ("מטאוריט גדול") ובכל זאת הם נוכחים בעולמו, מוזרים ומאיימים.
בשבוע שעבר נבו בא לביקור. שיחקנו בלגו (נבו בנה דינוזאור), ציירנו יחד ("צייר לי טי-רקס" נבו מבקש), הכנו מגזרות נייר בצורת צלליות של דינוזאורים, ברכות לשנה החדשה ("איזו ברכה נכתוב?" – "שנה טובה לדינוזאורים"). כשהחזרנו את נבו הביתה לקח איתו את כל ה"יצירות", פרט לצללית אחת שנשכחה מאחור. הפכתי אותה לסימניה.
טוֹמֵן מַבָּטוֹ
בֵּין דַּפֵּי סֵפֶר הַיְקוּ –
הַדִּינוֹזָאוּר
